תקופת גיל ההתבגרות היא מיוחדת, אבל לפעמים היא מאתגרת (גם להם וגם לנו). הם נראים מרוכזים בעצמם אבל הם לא "אגואיסטים".

הם פשוט מנסים להבין מה עובר עליהם, הכל משתנה להם מהר, ההורמונים משפיעים, והם מרגישים שאין להם שליטה על הרבה דברים בחיים שלהם:

עניינים חברתיים שעוברים עליהם, לחץ ממבחנים ותקופות עומס בלימודים, ותגובות של חוסר פרופורציה בעיקר.

כאמא ל-3, אני מבינה את ההרגשה של התסכול, כשאנחנו רואים שקשה להם. לא מלמדים אותם בבית הספר כלים פרקטיים לחיים שיעזרו להם להתמודד עם מה שקורה להם ביום יום.

מצד אחד מצפים מהם "להתבגר". מצד שני – הם עדיין ילדים. שלנו בעיקר.

החלום שלנו כהורים זה בסך הכל לראות אותם מאושרים. שטוב להם. שהם שמחים. אנחנו רגועים יותר כשאנחנו יודעים שהם בסדר ושהם מסתדרים.